הרפתקת הגיבורים . Морган Райс

סך הכול מספר עשרות משפחות מפוזרות ביניהם. עשן עלה מערובות, כיוון שהרוב היו ערים ממוקדם, מכינים את סעודת הבוקר שלהם. היה זה מקום אידילי, רחוק מספיק – יום רכיבה שלם

      מחצר המלך- כדי להרתיע את עוברי האורח. עוד כפר איכרות בשולי הטבעת, עוד שן בגלגל השניים של הממלכה המערבית.

      טור פרץ למטה דרך הקטע האחרון, לתוך חצר הכפר, בועת בוץ למעלה בעודו ממשיך קדימה. תרנגולים וכלבים הסתלקו מדרכו, ואישה זקנה, המתיישבת מחוץ לביתה מול קדרת מים מבעבעים, שרקה עליו.

      "תאט, ילד!" היא צווחה כשהוא עבר לידה, משליך אבק לתוך מדורתה.

      "אבל טור לא היה מאט – לא בשבילה, לא בשביל אף אחד. הוא פנה למטה לרחוב צדדי אחד, ואז אחר, מפתל ומסתובב בדרך שידע בעל פה, עד שהגיע אל ביתו.

      היה זה מקום מגורים קטן, שקשה לתארו, כמו כל האחרים,עם קירות החימר הלבנות שלו וגג זוויתי סכוך. כמו אצל הרוב, חדרם היחיד היה מחולק, אביו ישן בצד אחד ושלושת אחיו בצד השני; לא כמו לכולם, היה להם לול תרנגולים קטן מאחור, ולשם הוגלה טור לישון. בהתחלה הוא היה תופס מיטה עם אחיו; אבל עם הזמן הם גדלו והפכו לרשעים יותר ואקסקלוסיביים יותר, ועשו עניין פומבי מלא להשאיר מקום עבורו. טור נפגע, אבל התענג כעת על מקום פרטי משלו, מעדיף להיות מרוחק מנוכחותם. העניין הוכיח לו רק שהוא היה המוגלה במשפחתו כפי שכבר ידע.

      טור רץ אל דלתו הקדמית ופרץ דרכה מבלי לעצור.

      "אבא!" צעק הוא, מתנשף כדי לתפוס אוויר. "הכסופים! הם באים!"

      אביו ושלושת אחיו ישבו מגובננים מעל שולחן ארוחת הבוקר, כבר לבושים במיטב בגדיהם. בהישמע מילותיו הם קפצו ממקומם וזנקו על פניו, נתקלים בכתפיו בריצתם החוצה מהבית ולתוך הרחוב.

      טור עקב אחריהם החוצה, והם כולם נעצרו לצפות באופק.

      "אני לא רואה אף אחד," השיב דרייק, הבכור, בקולו העמוק. עם כתפיו הרחבות ביותר, שיער מסופר קצוץ כמו של אחיו, עיניים חומות, ושפתיים מרות רוח דקות, הוא הזעיף את פניו על טור, כמו תמיד.

      "גם אני לא", הדהד דרוס, רק שנה מתחת לדרייק, תמיד לוקח את צדו.

      "הם באים!" יירה טור בחזרה. "אני נשבע!"

      אביו הסתובב אליו ותפס את כתפו בקשחות.

      "ואיך אתה יודע?" דרש הוא.

      "ראיתי אותם."

      "איך? מאיפה?"

      טור התלבט; אביו החזיק בו. הוא ידע, כמובן, כי המקום היחידי ממנו יכל טור לזהות אותם היה מראש התלולית ההיא. עכשיו טור לא היה בטוח כיצד להגיב.

      "אני... טיפסתי את התלולית -"

      "עם הצאן? אתה יודע שאסור שילכו רחוק כל כך."

      אביו קדר.

      "היכנס פנימה תכף ומיד, תביא את חרבות אחיך, ותצחצח את הנדנים שלהם, שיראו במיטבם לפני שאנשי המלך מגיעים".

      אביו, לאחר שסיים איתו, הסתובב אל אחיו, אשר עמדו כולם ברחוב, מביטים החוצה.

      "אתה חושב שיבחרו בנו?" שאל דורס, הצעיר מהשלושה, גדול מטור בשלוש שנים מלאות.

      "הם יהיו טיפשים שלא", אביו אמר. "חסרים להם אנשים השנה. היבול היה דל – אחרת לא היו טורחים לבוא. פשוט תעמדו זקוף, שלושתכם, תרימו את הסנטרים שלכם למלה ואת החזה שלכם תפנו החוצה. אל תביטו להם ישירות בעניים, אבל אל תפנו מבט, גם כן. תהיו חזקים ובטוחים בעצמכם. אל תראו שום חולשה. אם אתם רוצים להיות בלגיון המלך, אתם חייבים להתנהג כאילו אתם כבר בתוכו".

      "כן, אבא", ענו שלושת בניו בבת אחת, נכנסים לעמדה.

      הוא הסתובב ונעץ בטור.

      "מה אתה עדיין עושה כאן?" הוא שאל. "כנס פנימה!"

      טור עמד שם, קרוע. הוא לא רצה שלא לציית לאביו, אבל הוא חייב היה לדבר איתו. לבו פעם בעודו מתלבט. הוא החליט שעדיף יהיה לציית, להביא את החרבות, ואז להתעמת