הרפתקת הגיבורים . Морган Райс

נבחר היום, יתכן ולא היה עולה לכס במשך עוד עשרות שנים. כל המסורת הציקה לו. היא הייתה עדכנית אולי בימי אבותיו, אבל לא היה לה מקום כיום.

      הוא כחכח בגרונו.

      "אנו נאספנו פה היום על פי דרישת המסורת. כפי שידוע לכם, ביום הזה, יום חתונת הבכורה שלי, נפלה עלי המשימה לנקוב בשם היורש שלי. היורש לשלטון בממלכה הזו. במקרה ואמות, אין מי שמתאים יותר למלוכה מאמך. אבל חוקי ממלכנו מכתיבים שרק הצאצא של המלך יוכל להוריש את הכס. לכן, עלי לבחור."

      מקגיל טפס נשימה, חושב. דממה כבדה נתלה באוויר, והוא יכל לחוש את כובד הציפייה. הוא הביט בעיניהם, וראה מבטים שונים בכל אחד מהם. הממזר נראה נכנע לגורל, יודע שלא יבחר. עיני הסוטה להטו בשאפתנות, כאילו ציפה שהבחירה טיפול עליו כמובן מאליו. השיכור הביט מחוץ לחלון; לא היה אכפת לו. בתו השיבה במבט של אהבה, מבינה שהיא לא הייתה חלק מהדיון, אבל אוהבת את אביה בכל מקרה. אותו הדבר היה עם הצעיר ביותר.

      "קנדריק, אני תמיד חשבתי אליך כעל בן אמיתי שלי. אבל חוקי ממלכנו מונעים ממני מלהוריש את המלכות למי שהלגיטימציה שלו פחות מאמיתית."

      קנדריק השתחווה. "אבא, לא צפיתי שתעשה זאת. אני מרוצה עם החלקה שלי. אנא, אל תיתן לזה להביך אותך."

      תגובתו הכאיבה למקגיל, כיוון שהרגיש עד כמה אמיתי הוא היה וחשק לנקוב בשמו בתור יורשו עוד יותר.

      "זה משאיר את ארבעתכם. ריס, הינך איש צעיר מעולה, הטוב מכול שאי פעם ראיתי. אבל אתה צעיר מדי כדי להיות חלק מהדיון הזה."

      "לא ציפיתי ליותר, אבי," השיב ריס, עם כריעה קלה.

      "גודפרי, הנך היחיד משלושת הבנים הלגיטימיים שלי – אומנם, בחרת לבזבז את ימיך במסבאות, עם הזוהמה. אם יש בחיי האלו אכזבות גדולות כלשהן, אתה אחת מהן."

      גודפרי העווה את פניו בחזרה, בתזוזה של אי נוחות.

      "ובכן, אם כך, אני מניח שסיימתי כאן, ועלי לחזור חזרה אך המסבאה, לא כך, אבא?"

      עם כריעה מהירה, מלגלגת, גודפרי הסתובב והלך ביהירות מעבר לחדר.

      "תחזו הנה!" התיז מקגיל. "מיד!"

      גודפרי המשיך ללכת, מתעלם ממנו. הוא חצה את החדר ופתח את הדלת במשיכה. עמדו שם שני שומרים.

      מקגיל רתח מזעם בעוד שהשומרים הביטו בו עם שאלה בעינים.

      אבל גודפרי לא חיכה; הוא דחף את דרכו מביניהם, לתוך האולם הפתוח.

      "עצרו אותו!"צעק מקגיל. "והשאירו אותו הרחק ממבט המלכה. איני רוצה להטריח את אמו במראהו ביום חתונתה של בתה."

      "כן, מלכי," אמרו הם, סוגרים את הדלת בעוד שממהרים אחריו.

      מקגיל ישב שם, נושם, אדום פנים, מנסה להירגע. בפעם האלף, הוא תהה מה הוא עשה כדי לקבל ילד כזה.

      הוא הביט לאחור על הילדים הנוטרים שלו. ארבעתם הביטו עליו בחזרה, ממתינים בדממה סמיכה. מקגיל לקח נשימה עמוקהף מנסה להתרכז.

      "זה משאיר את שניכם," המשיך הוא."ומבין השנים האלו, בחרתי את היורש."

      מקגיל הסתובב אל ביתו.

      "גוונדולין, זאת תהיה את."

      אנקה עברה בחדר; כל ילדיו נראה במומים, יותר מכולם גוונדולין.

      "האם אמרת נכון, אבא?" שאל גארט. "האם אמרת גוונדולין?"

      "אבא, אני לכבוד הוא לי," אמרה גוונדולין. "אבל איני יכולה לקבל זאת. אני אישה."

      "נכון, אישה אף פעם לא ישבה על כס המקגילים. אבל אני בחרתי שזהו הזמן לשנות את המסורת. גוונדולין, יש לך את השכל ואת הנפש הטובה ביותר מכל אישה צעירה שפגשתי. את צעירה, אבל ירחם האלוהים, אני לא אמות בזמן הקרוב, וכשיבוא היום, את תהיה נכונה מספיק בכדי לשלוט. הממלכה תהיה שלך."

      "אבל אבא!" צעק גארט, פניו האפירו. "אני הבן הבכור הלגיטימי! תמיד, לאורך כל היסטוריית המקגילים, המלכות עברה